25/10/2024
ברחתי לניו יורק.
אחרי ה-7, וה-10, וה-15 כבר לא נשאר לי כוח.
לא יכולתי להשאר להילולות, ולריקודים ההזויים של המנותקים בעם, שימות העולם אבל הם יחגגו בפעם המי יודע כמה את סיום קריאת התורה וההתחלה מחדש. כאילו כלום לא קרה ביום הזה בדיוק לפני שנה. כאילו לא נרצחו 1600 איש, אישה וילד.
שנה בלי אוריה שלי. לא יכולתי יותר.
אז ארזתי ונסעתי למשפחתי בניו יורק.
נכנסתי לבית המוכר, לסביבה שהייתה ביתי עד ה-7 באוקטובר, ובדקתי את המגירות עם הדואר שנאסף עבורי.
ואז ראיתי את החבילה הקטנה, וקראתי את הכתוב, וליבי התרסק לרסיסים.
״המשקפיים הכחולים ממש יפים״ אמרה לי אוריה וחייכה.
״את רומזת לי משהו?״ עניתי לה בחיוך משלי.
״מממ...״
״את רוצה אותם?״ שאלתי והיא חייכה את חיוכה היפה והממיס, ולמחרת שלחתי לה את המשקפים.
היה זה ב-4 בינואר 2023.
הם לא הגיעו ליעדם, ושתינו התאכזבנו מכך.
״לא נורא אמא, שהדוור יהנה מהם״ אמרה לי.
לפני כשבוע חשבתי לעצמי, שמעניין מי קיבל אותם בסופו של דבר.
לפני יומיים, איך שהגעתי קיבלתי את התשובה.
בערב החג לפני שנה, ה-6 באוקטובר, הייתה השיחה האחרונה בין אוריה וביני, כמה שעות לפני שיצאה למסיבה.
בערב החג, עת הגעתי לניו יורק, קיבלתי את המשקפיים חזרה.
פתחתי את החבילה, כשהכאב שורף כל חלק בי.
היא אפילו לא נהנתה מהם.
ואז מצאתי את הפתק שכתבתי לה. שכחתי ממנו.
I LOVE YOU MORE
WE WIN
אמא
והחיוך.
בכיתי.
I LOVE YOU MORE
WE LOST
YOU'RE GONE
ברחתי לניו יורק
הכאב ברח איתי.
הגעגועים גם.
שנה.
והכל כואב, שורף ודואב, בדיוק כמו לפני שנה.
ונגמר לי הכוח בעת הזאת.
