14/09/2026
יש רגעים שבהם המצלמה מפסיקה לתעד את מה שקיים מולנו, והופכת להיות כלי באמצעותו אנחנו נוסעות.ים בזמן.
זה קורה במיוחד כשאנחנו פותחות.ים אלבומי תמונות ישנים ומחפשים.ות בהם אחיזה,
פנים מוכרות, סימן למי שכבר אינם.
הכירו את לבוהאנג קחאנייה (Lebohang Kganye), אמנית וצלמת דרום-אפריקאית.
לאחר מות אמה בגיל 49, קחאנייה מצאה את עצמה שוקעת בחפצים ובבגדים שהותירה אחריה. מתוך תהליך האבל והחיפוש אחר חיבור מחודש אל שרשרת היוחסין שלה,
נולד גוף העבודות — Ke Lefa Laka: Her-story הירושה שלי: הסיפור שלה.
קחאנייה לא הסתפקה בהתבוננות בארכיון התמונות המשפחתי.
היא לבשה את הבגדים האמיתיים של אמה המנוחה, נכנסה בדיוק לאותן התנוחות המופיעות בתצלומים הישנים, ויצאה להצטלם באותם המקומות המקוריים.
לאחר מכן, בחשיפה כפולה ובשילוב דיגיטלי, היא שתלה את הדימוי העכשווי שלה בתוך התצלום המקורי של האם.
דמות הבת משתלבת בדמות האם, גוף בתוך גוף, נוכחות ליד היעדר.
קחאנייה מדגישה כי תצלומים אינם רק עדות לאובייקט שהיה שם, אלא לכך שמישהו "היה נוכח שם", והיכולת הזו של המדיום מאפשרת לחבר עבר, הווה ועתיד בתוך פריים אחד.
דרך דיוקן עצמי, פעולת התחפשות ושחזור, הצילום כאן הופך ממרחב של זיכרון למרחב של דיאלוג חי. הוא מזכיר לנו שאלבום התמונות המשפחתי אינו רק נוסטלגיה מקובעת, אלא חומר גלם חי שמאפשר לנו להבין מאיפה באנו ומי אנחנו מבקשות.ים להיות.
